אני טובל אצבעי בתוך עורך אני חש את הנוזל הסמיך,המתגבש סביב אצבעי שלי. או אז,אני מתחיל לצייר לצייר על עורך,פנים עורך. אני טובל אצבעי שוב ושוב משחק עם נימים,וורידים. אני עובר על גבי עצמות לבנות, חיוורות כסיד. עובר בחטף על לוח ליבך תר אחרי כול חדריו המדממים של הלב. אני מתמזג עם עורך ואתה... מתמזג עם הציור הצבעוני,המרגש בינות לאצבעות ידי הנעות על גביך בתוך תוכך... אתה מתנמס תחת מגעי והופך תחת ידי כחמר לישה. אני מושך אצבעי מתוך תוכך ואתה נרפה,למרגלותיי מחוסר הכרה ותחושה ללא כול רצון משלך. אני מעביר אצבעי, המצובעת על שפתיך החשוקות במעט. מעביר אותה,אצבעי הגסה על בשרך החי. צובע ומספיג אותו,במיומנות בסבלנות. אתה מפשק שפתיך פי כמה. הצבע חודר אל תוך עומק גרונך ואף,ניגר לאורכן של שפתיך לאורכו של צווארך הארוך והצר הנתון,למרות אצבעי. הצבע ניגר לאורך פלג גופך העליון צובע בצבעים עזים,מלאי תשוקה את בד הטלית...כן,גם אותה. אותה,שעד עתה עוד הייתה צחורה. קופסת התפילין בין כפות ידיך הקפוצות...אתה ממאן לשחררה. ואני מעביר אצבעי על גבי כפות הידיים שוב ושוב... מלטף ומבקש בכול מחיר... מתחנן... כי אתה תוותר עליה למעני ואתה? מחזק אחיזתך בה, ודמך שלך,הטרי,ניגר בינות לאצבעות ידיך. למרות הכאב שלך... אתה ממשיך ומחזיק בה ממאן להקשיב לי. אני מנתק אצבעי ממך וגופך נרפה בשנית. הפעם,ללא רוח חיים. הפעימה האחרונה של ליבך זו שמורה,בקופסה הקטנה והמקוללת בקופסה השחורה... של אמונתך העיוורת.
