היפוך אלקטרה
כאשר פקחה עינייה בחנה את גופו הקפוא זה נותר שרוע בין זרועותיה ושפתיו הקפואות נושקות לגופה העירום.
כיצד שיכנע אותה לעשות זאת... לא זכרה דבר רק זכרה את הסכין שהוטמנה בכפה ואת לחישתו,תחינתו אליה כמו ולהב הסכין הוטמנה בכוחות עצמה בלוח ליבו...
זכרה היטב כיצד גופו שקע מטה רפוי אל בין זרועותיה שלה שפתיו חיככו קלות את גופה בטרם נשימתו האחרונה נילקחה ממנו.
עתה,הסכין על הריצפה הניצבעת ארגמן עז וכפותיה שלה כמו ולקו במחלתו של לקוחה והחלו רועדות. כמה דקות לאחר מכן תיתקשר אל בלה ותבשר לה על מות בעלה כאשר זו תישאל לשמה תואמר כי היא "חברה בסגל המורים של המנוח".
במותו לא רצה לקפח את אותו מוסד לימודי,זה שהקים במו ידיו ועל כן,דרש בצוואתו כי גופו ישמש לעזר תלמידיו,יהיו אשר יהיו.
אמיר הינו איש קשה עורף ובבואו הבייתה אין הוא משתחרר ממקום עבודתו,זוהי עבודה אפלה במעט הכל בה נעשה למען המדע... בבואו הבייתה הוא הופך קודר ומתרעם על שני בניו הללו מעריצים אותו ללא ידיעתו.
רעייתו,בלה היא היאחזותו בשפיות הדעת ותמיד צלחה בהרגעת רוחו. לא מעט יגון ראתה העלמה בעצמה לאחרי שזו נישאה לו,היה זה כמו שמן למדורה משפחתו לא ראתה את מעשי עבודתו בגאווה ואף מחתה על כך... כעת,בנוסף לכל זה נשא אישה כהת עור.
בהגיעו אל ביתו,שעות אחרי העבודה לא דיבר עם איש מבני משפחתו,לא ענה לשאלותייה של רעייתו והתעלם משני בניו,מנסה לעכל ארוחתו ומוצא כי אין הוא מסוגל לכך,שני בניו היו הסיבה העיקרית.
השניים שיחקו בינם לבין עצמם,לשים באצבעותייהם את האוכל הבן הבכור,פול,יצק ממחית תפוחי האדמה מבנה מלבני והחל מסדר עליו דמות אדם ממקלות גזר.
"שכחת..." מילמל הנרי והחל לפזר כדורי אפונה לאורכה של הדמות. "לא...זה בא אחרי הבציעה!" פוסק פול בטון יודע דבר. השניים בוחנים את אביהם,האם הוא מבחין בם,במהרה,הללו חוזרים לאשר עשו בחוסר עיניין. בלה טומנת כף ידה בכפו שלו. "הם רק משחקים..." "...זה לא משחק!אלה החיים שלי אותם חיים המניחים אוכל על השולחן הזה!" שני הבנים פוסקים ממעשיהם.
אמיר מתרומם ממקום מושבו,לא מחכה למענה. "לאיפה אתה...?" בלה שואלת אך אין הוא עונה לה ויוצא את פתח הבית בטריקת דלת. "הנה אתה..." נישמע קול רעייתו לאחר כמה דקות בהן אמיר לבדו,נישען בגבו על קירו החיצוני של הבית,אמיר מבחין בבלה ומפנה לה את גבו. "אם תואמר לי מה ארע..." אמיר נותר דומם,זרועותיו שמוטות מטה בוהה בשמיים.
"זוכרת את משפחת מונטל?הבת הצעירה..." "כן...אדמונית,מה שמה"? ,איימי..." "כן נכון,מה לגביה?" "ראיתי אותה היום..." "ולא בפעם הראשונה..." אמיר מתעלם במבטו ממנה וממשיך בדבריו. "ראיתי אותה היום,על שולחן הניתוחים,אני מניח שאף פעם לא ראית גופת אדם שטבע... לא מקרוב,הריקבון..." "אני רק..." היא ממלמלת ומנסה לכרוך זרועותיה סביב צווארו אך זרועו שלו עולה כמתגוננת.
ברקע נישמעת טריקת דלת הכניסה וקולה של בלה שקורא לו מרחוק להיכנס הבייתה. "הביטו היטב כיצד הלהב מונעת על הבשר בכדי לא לפצוע איברים פנימיים..." כל זאת נאמר בקור רוח למרות שפנים רוחו סערה ורגשה.
איש מתלמידיו לא הבחין בזרועו הלא יציבה למעט אמיר עצמו. הוא מסרב להאמין לאשר רואות עיניו... זה גורלה?לסיים חייה כבשר ניתוחים תחת להב סכינו והרי רק לפני שנתיים זו התקבלה למישרד עריכת דין והוכיחה עצמה. נחה קפואה תחת להב סכינו,מיציי המרה מושכים במעיו אך מפאת היותו באמצעו של השיעור נימנע מלתת דרור לכל תחלואי גופו ונפשו וכל אותו הזמן אין התלמידים מבחינים ברעד הקיים בתנועת הידיים עכשיו נתן לגופו את הדרור.
יום למחרת...לא הופיע בבית הספר ואף מינה אדם אחר שייקח מקומו. הוא הודיע כי חש ברע... אז שם פעמיו אל דירתה הקטנה של עימנואל אי שם,במעבה העיר.
פול ניצב על גבי הבמה הקטנה וכל עיני התלמידים נשואות אליו,כמעט בחמלה סכין המנתחים בתוך כפו המלוחלחת ומבטו נע הלוך ושוב אל המושב הקידמי,הריק מושב זה נועד לאביו.
"אתה רשאי להתחיל...פול..." ממלמל המורה במבט עייף מעט ומניח ידו הימנית על הבד המכסה את גופת הנתיחה. בעודו מסיר את הבד הוא לוחש לתוך תנוך אוזנו של פול: "מתנצל נערי..." והבד מוסר מעל הגופה.
פול פוקח עיניו בתדהמה ממולל את הסכין בכפו הלחה בטרם הוא מצמיד את חוד הלהב "אני מתחיל..." הוא ממלמל חלושות ומניע את הלהב.
סיום
