סיפור אור אסור
אור,אסור
הוא מרכין מבטו ובעיניו התכולות
בוחן את תוכנו של הספר,זה,מונח
פתוח על גבי שולחן העץ.
בין רגע אחד למשנהו,הוא משחק
עם ציציות טליתו.
שפתיו ממלמלות בלחש,דממה
ובמסירות את מילות התפילה.
כל כולו מרוכז באותו ספר
גדול ועב כרס.
עיניו כמעט נעצמות
והוא מוצא עצמו נמשך יותר ויותר
אל פנים תוכנו של אותו ספר
עתיק יומין.
שייערו המכסיף מעט,זאת,
מוסתר תחת בד הטלית.
תוך כדי תנועת ראשו,בד הטלית
נישמט מטה וזה ממהר לסדרו.
מביט סביבו,תר לראות אם מישהו
הבחין בנעשה ואחריי מיספר שניות
חוזר לבחון במבטו את תוכנו של הספר.
עיניו של האחד בוחנות את הנעשה,מן
הספסל האחרון,המוסתר למחצה.
הדמות הנגלית מאחורי בד הטלית
מעלה סומק על הלחי המשוערת.
הוא מנסה להתרכז בדבריי הספר,ללא
הואיל.
מבטו בוחן את תנועת ראשו,של
אותו גבר נאה,את העיניים הכחולות,עמוקות.
הוא מוציא מכיס מכנסיו עט
ומחפש דבר מה לרשום עליו.
בתום החיפוש,ברעד קל
הוא פותח את הספר בעמוד האחרון
ושם,על כריכתו הפנימית
הוא רושם דבר מה בכתב יד עדין,רהוט.
חסר מעצור
וחסר שליטה.
חסר כול היגיון
וחסר כל מתירנות חברתית
אתה כפות בחוקים
במצוות.
אתה אנוס בדת
אתה בכלא שעשוי נייר עתיק ומצהיב
עשוי דבריי חוכמה שאיש אינו מבין....
הוא מביט סביבו בין לבין
לא...
איש לא הבחין ,הכל נתונים לדבריי הספר
מניעים ראשם אנה ואנה
כשבט פגאני עתיק יומין.
מעל הדברים שהוא רשם
זה עתה,ניתן להבחין בכיתוב נוסף
ישן יותר,שיר קצר.
החום חסר לי
חסר לי מאז ומעולם.
חום כנה של גוף נוסף
חום כנה של גוף מוכר...
חום אנושי...אמיתי
חום פושר וחום שמסוגל
להרתיח את דמי,בעורקים,בוורידים...
חום של גבר,חום גוף מוכר
ועדיין...
לא מוכר מספיק.
החום של הלילה אחרי...
החום של הזריחה,בבוקר,מוקדם
כאשר אתה עוד מנומנם,חצי ערני
לא ממש מבחין בי
צופה בך,מתרפק על חומך.
מי שלא תהיה...
והרי מעולם לא,לא באמת
חוויתי את אותו חום
רק רגעית,רק בדמיוני הקודח
רק בבדידותי שלי.
הוא פותח בשנית,בעמוד הנקרא
וחוזר להניע ראשו כשאר רעיו.
שפתיו נעות,עינייו על הגבר לפניו,את עטו
הוא טומן חזרה בכיס מכנסיו בדממה.
הוא מדבר עם רעייתו
אל מחוץ לבית הכנסת,דבריו כמעט זועמים
בטרם הוא מבחין במבטו של הזר.
הוא מתעלם וחוזר לדבר עם רעייתו
כאשר בין לבין,הוא בוחן את הזר במבטו.
מבטו בהתחלה מביע פליאה אך עם חלוף השניות
הוא הופך יותר ויותר מודע לטיב מבטו
של הזר.
הזר,חולף על פני בני הזוג
בלי לאמר מילה.
טליתו,נתונה בכסותה בכפות ידיו.
כאשר הוא מתרחק מן השניים,הוא מרים
מבטו ובוחן את עמוס ואלה בדממה.
"עמוס...אתה מקשיב"?-שואלת אלה וזה חוזר
ומפנה אליה את מבטו.
"כן..."-זאת נאמר בשקט,בטרם,הוא משפיל מבטו
ובוחן את השעון על פרק ידו.
"בואי,יש לנו עוד שעה לפני הטקס"-הוא אומר ומפנה אליה את
גבו,הולך קדימה בעוד ורעייתו מאחוריו.
היא מנסה לאחוז ידו בכף ידה וזה מנער אותה מעליו
כנשוך נחש.
"טוב שאיש לא ראה.."-מלמל וחזר להפנות לה גבו,עתה
השניים הולכים זאת מאחוריי זה בדממה.
אמיר,צופה בשניים נעלמים וממולל את
ציציות טליתו באצבעות ידיו,משפיל מבטו וחוזר אל
פנים בית הכנסת.
במשך מיספר שבועות,עמוס מפנה לו עורף
למרות אותו ניצוץ חוזר ונישנה...
בתום תפילת הערבית...
מחוץ לכותליו של בית הכנסת
אמיר,פותח את ספרו ובוחן שוב ושוב,
את אשר כתב על פנים הכריכה.
קול מוכר נשמע ואמיר מרים ראשו בפליאה.
הרב,בוחן אותו בעניין ...
"גם כאן,אתה מעלעל בדברי התורה"?-הוא שואל,אמיר סוגר
את הספר ומשפיל עינייו אל הקרקע.
כפות ידיו של הרב,לוקחות מאמיר את הספר וזה קופא,מפחד
להתנגד לנעשה.
בתום מיספר שניות,פניו של הרב מזעיפות וזה טומן
בחזרה את הספר הסגור,בין כפות ידיו המלוחלחות
מזיעה קרה של אמיר.
הוא בוחן את אמיר באכזבה ואחריי כן מפנה לו גבו.
אמיר,במבט חטוף,מבחין ברב המדבר עם כמה
רמי מעלה מקהילתו.
יום למחרת...
אמיר,לא הורשה להיכנס אל בית
הכנסת,גם לא לשבת בספסל הקבוע
זה המוסתר למחצה.
הוא חיכה יום ומחצתו,מחוץ למבנה
וזכה לראות את עמוס ואלה הולכים
הבייתה יחדיו,בדממה מוחלטת.
הרב,הבחין בכך בסופו של דבר
וסימן לו במבטיו הרושפים כי אין הוא
רצוי.
אמיר,התרחק מהמקום,מעביר מבטיו האחרונים
על הגבר שבו הוא חושק.
באותו הערב,אמיר עבר את הגבול הדק,אותו
גבול המבדיל בין פנטזיה לבין מימוש,מימוש בין
בשרי.
אותו ערב...
בתום התפילה,אמיר לבדו
בחדרו הקטן,המיותם,בסתר סתרים
מנהל עם עמוס דואט אנטימי
לא מציאותי,מוחשי למרות הכל.
אותו ערב,אמיר חשב על מאהבו
וכן,גם בעת התפילה לפני כן.
אך רק בערב זה,הוא מבצע בו את זממו
וחש בעורו,חום גופו,רצונותיו.
הערב,אמיר שוקע לתוך עולם לא מציאותי
עולם של שקרים ופנטזיות מיניות,בין בשריות.
בינו ובין עמוס,שני גברים,מאהבים.
בחדר שלו,בסתר סתרים.
יום אחרי כן...
בשנית,נראה כי נגזר על אמיר,להימנע
מלחוות את עמוס,גם אם,דרך הטקס הפשוט
של התפילה.
הרגע היחיד,בו חש ששנייהם
מתקרבים זה אל רעהו.
אמיר,חזר לחדרו ובשנית,זימן
את עמוס אל דמיונו,את הפעם האחרונה
בה הם התראו...
הוא פקח עיניו וראה את עמוס
מבעד לזגוגיתו הסגורה של חלון החדר.
בוחן את אמיר....בהשתאות
וכאשר זה מוריד מבטו,מבחין לראשונה
כי הוא עירום מול עינייך.
הוא ניזכר כייצד הוא פסק ממעשיו וניגש
אל אדן החלון,ניצב מול מושא תשוקתו ללא
בושה.
בפנים סמוקות,עמוס,בוחן את אמיר בעינייו-
אמיר,מסיט הצדה את זגוגיתו של החלון
וניצב מול עמוס.
עמוס,בפנים שלוות,לא חושש יותר
לא מפני אמיר ולא מפני הפיתוי הניצב מולו.
הוא ניצמד בגופו אל אמיר,משפיל ראשו,שפתיו כנגד עורו
של אמיר.
אמיר,חובק את עמוס אליו.
שניות אחרי כן...
עמוס,נתון בין זרועות מאהבו,ממאן
לדבר.
עמוס,עירום מול עיניו של אמיר,מעט נבוך
ממערומיו שלו.
הוא שפוף בגבו,מפנה אותו אל אמיר כמבוייש
ספק נשען ספק לא,כנגד קיר האבן המתקלף.
עמוס,מסרב לנוע,נותר קפוא במקומו
מפוחד.
אמיר,מתקרב ומושך זרועותיו,בו בעת,
משחרר אחיזת מאהבו מהטלית.
זו תלוייה על וו המקובע בקיר,מגוננת עליו
ופוגעת...
מונעת ממנו קירבה עד תום.
עמוס,מפנה פניו אל אמיר ומחפש בגלוי אחר הטלית
בעוד ואמיר,מצמיד פניו לכוך צווארו ונושק
לעור האסור.
עמוס,מהסס למיספר רגעים,בטרם,זרועותיו נשמטות
לצדי גופו.
גופו קר,כלפיי אמיר,גופו ליד מאהבו אך הוא מאפשר
אך ורק חוסר קירבה.
אמיר,נושק ללחיו הגלוחה למשעי של עמוס
ומבחין בזווית עינו,כי עמוס תר אחר הטלית.
אמיר,תולש בזעם את הטלית מן הוו
ומשליך אותה אל בין זרועותיו של עמוס.
בראש מושפל ובדממה,אמיר יוצא מהחדר
וסוגר אחריו את הדלת.
עמוס,יושב בראשו של השולחן בעוד ואלה,רעייתו
יושבת מולו.
השניים לא מדברים זה עם זו,מעת לעת,אלה ממששת
ביטנה כמו ובודקת היא אם עוברה נותר במקומו.
אחרי דממה כבדה,עמוס מתרומם ממקום מושבו,אלה,
שולחת כף ידה ונאחזת בכף ידו שלו.
הוא משחרר עצמו מכף ידה הרכה
ומפנה לה עורף.
שוב,לא ראה את אמיר בבית הכנסת
כמו וזה נעלם מעל פני האדמה.
רק לעיתים...
הייתה לו ההרגשה כי
אמיר צופה בו מרחוק.
עתה...
הוא מביט סביבו,מחפש דבר מה
חוזר ובודק,כל העת ללא הגה...
"מה אבד לך..."?
"...."
"הטלית עם הכיתוב..."
"הדבר הישן הזה...עם הקרע בחזיתו?...אולי נותרה
בבית הכנסת,על הספסל..."-זאת,נאמר על ידי רעייתו באירוניה
מסויימת.
"לא...חזרתי משם לפני כשעה..."-הוא אומר,חוזר ובודק סביבתו,אחרי
כמה דקות הוא פוסק ממעשיו,ראשו נישמט מטה...
הוא ממלמל בינו לבין עצמו,דובר כמעט בשקט אם כי,אלה
שומעת קרעי משפט...
"טיפשי....זה נישאר שם...טיפשי..."-
אלה,קמה ממקומה,באה ונעמדת מאחוריו,חובקת
אותו אליה,תוך כדי,היא מבחינה בריחו של קצף הגילוח על עור
בעלה.
הריח זר לה,אין זה המוכר לה.
אלה,לא מסגירה את כל הנודע לה ועמוס,מבחינתו,
נותר חבוק בין זרועותיה.
בתום חודש תמים...
אמיר,הורשה לחזור ולהתפלל
בין כותליו של בית הכנסת.
אם כי,נאמר לו במפורש כי עליו לפקוד
אך ורק את הספסל האחורי.
אמיר,חוזר להרגליו הקבועים
ואומד בעיניו כל אצבע ארוכה ורעותה...
בזמן ועמוס מסדר טליתו.
הוא אומד כל תנועה,ניד בצווארו
זה,הניגלה מעת לעת.
לעיתים,תוך כדי נידת התפילה,עמוס
מפנה מעט פניו אל הצד
וריסייו נראים בכל אורכם.
את כל זאת אמיר,אוצר בזכרונו
ונותר בדממה.
היום...
אמיר ניצב בפתחו של בית הכנסת,בטרם תפילת השחרית
ומבחין בזווית עינו כי עמוס,ניצב לצדו בדממה.
המון רב,צובא בכניסה לבית הכנסת וסביבתו...
השניים,נבלעים בין ההמון ובלי למשוך תשומת לב
רבה הם פונים אל נתיב צדדי,מוצל.
ההמון עוסק בדין ודברים,רבים מתעמקים
בניב התנכי...
השניים,ממשיכים ולבסוף,מגיעים אל מבנה נטוש,בית
חרושת שפשט רגלו לפני כשנה.
"היא נשארה בבית..."-עמוס אומר ומבטו של אמיר
הופך רגוע מעט,הוא מפסיק להביט סביבו.
השניים,נעלמים בתוך המבנה,טליתות השניים,נעות
כשתי רוחות רפאים,בטרם,הם נעלמים כליל ממבטו של
הזר.
זה,ניצב דומם,מרחוק,צופה בנעשה ומושך בציציות
טליתו מחוסר אונים,זהו הרב.
בן נעמן שמו,הוא שולח כף ידו האחת לתוך כיס מעילו השחור
ושולף נייר מקומט במעט...
הוא מעיין בו לכמה שניות,הנייר מכיל שיר קצר
רשום בעט,כתב רהוט.
כורע על ברכיי,לרגלייך ונתון,
לחסותן של ידייך.
כפות ידייך מצמידות שפתיי שלי
אלייך...
בעדינות,בגסות
ואני מתמכר לתחושה.
מוצא עצמי כעבד נרצע
חסר רצון,למעט...
הרצון לעשות כרצונך.
גופך...
מגיב לשפתיי הנושקות,עוטפות
ואתה מפשק שפתיי בחוזקה
מטעים בשרך בין השתיים.
עד כדי מחנק.
ברקע,מרחוק אני שומע את התפילה הסוגרת
את המעריב.
זרועותיי סביב מותניך,העירומים
וכפות ידיי אזוקות,זו אל רעותה.
אני נתון בינך ובין קיר האבן המתקלף.
התפילה...
מתמזגת עם קולך,שלך
הדובר אלי ברכות.
עיניי עצומות,אני מאבד ריכוז וחש בך...
חש בך...
ויודע כי אני תחת חסותך
תחת אותה גשמיות נלוזה,כמעט זנותית
המושכת אותי אלייך...
שוב ושוב,למרות האיסור המפורש
ואולי,
בגלל אותו איסור מפורש ואווילי.
בינתיים...
בתוך מבנה בית החרושת,עמוס שרוע לצדו של אמיר,כמעט
ללא הכרה,ראשו,על פלג גופו העליון של אמיר בעוד ועיניו עצומות
למחצה.
בין שפתיו החשוקות של אמיר נתונה סיגריה
מעלה עשן,עמוס,פוקח לפתע עיניו,מהסס מעט ושולף
את הסיגריה מבין שפתיי מאהבו,טומן אותה בין
שפתיו שלו.
ברקע...
שומעים את מתפללי השחרית,צללים ראשונים
של בוקר,מאירים למחצה את טליתו של עמוס,זו
הצחורה.
קופסת התפילין,נתונה בין כפות ידיו של אמיר
והוא משחק עם רצועת העור,בחיבה,כורך את התפילין
סביב זרועו השמאלית של עמוס.
עמוס,מתנמנם,לא מגיב בחומרה למעשה
ומתמכר למגע מאהבו.
במשכו של אותו יום,קצת אחרי
תפילת הערבית...
בן נעמן,מניח כף ידו על כתפו של אמיר
בסלידה מה,קורא לו לבוא עמו אל המשרד.
"עמוס שם...ממתין לנו"-הוא לוחש
בעוד והם הולכים לכיוון משרדו.
דלת המשרד נסגרת,בדממה מוחלטת מונעת
מכל המעוניין,בדבר רכילות לשמוע,לראות את
המתרחש מאחוריה.
בתום מחציתה של שעה,דלת המשרד נפתחת ובן נעמן יוצא
את פתח משרדו,פניו חתומות.
אמיר,יוצא בעקבותיו של הרב כאשר במאסף,
עמוס.
השלושה לא מדברים זה עם רעהו,רק המבטים
החתומים בפניהם מסגירים כי נפל גזר דין,יהייה
אשר יהייה.
מחוץ לכותליו של בית הכנסת-
ממתינה אלה לצאת בעלה,כפות ידיה לחות
מזיעה קרה.
היא מהדקת את כיסוי ראשה וממתינה בדממה.
בן נעמן,חולף על פניה בצאתו מפתח בית הכנסת,הוא
מזעיף פניו אך לא אומר דבר.
הוא מביט בה,בדממה,קופא על מקומו
בטרם,הוא מפנה לה גבו ופונה הלאה ממנה.
בעלה,ממאן לצאת...
זמן מה חולף בטרם,עמוס,יוצא את
פתחו של בית הכנסת.
"מה ארע...?התעכבת..."-אלה,שואלת את עמוס
אחריי כמה רגעים של שתיקה מעיקה.
עמוס,רוכן לפנים ולוחש לתוך תנוך אוזנה את
אשר ארע עם בן נעמן.
הוא מפנה מבטו אל בן נעמן,דמותו של הרב
עוד נראת במרחק...
שני בני הזוג דוממים,לא יודעים מה
לאמר ואיך.
"מי זאת..."?-היא שואלת כמעט
את עצמה,אך עמוס לא מגיב לנשאל.
"...."
"מי זאת"?
"מי"?
"העלמה אשר בגללה אתה מנודה"
"..."
"כבר קיימות שמועות...מי זאת"?
"...זה..."
"מה"?
"מי זה..."-עמוס פוסק בדממה כמעט,מסרב לפגוש
מבטה במבטו.
אלה,מסרבת להבין את דברי בעלה מתחילה להפנות
לו גבה.
"אם תרצה לאמר לי דבריי אמת,אני בבית"-היא אומרת ברוגע מוחלט
ומשאירה את עמוס לבדו,קפוא במקומו.
עמוס לבד,לא יודע מה לעשות.
אמיר,הבחין בנעשה מרחוק והמתין בתוך בית הכנסת
עד שראה את אלה מתרחקת הלאה מעמוס.
אמיר יוצא ומביט סביבו,המקום שומם למעט שנייהם,הוא
רוכן לכיוון מאהבו,מנסה לחבוק אותו אליו.
עמוס,מתרחק ממנו בפנים סמוקות מעט,לא אומר
מילה.
אמיר,שומט זרועותיו לצדי גופו,פיסת נייר מקומטת
נשמטת מבין כפות ידיו,הוא הולך הלאה-
מתרחק מעמוס כואב אך ורק בפנים ליבו.
הדקות עוברות להן לאיטן...
אמיר כבר נעלם אל תוך אפלת הלייל,עמוס,רוכן מטה
ולוקח את פיסת הנייר,בכף ידו האחת.
הוא פותח את קיפולי הנייר ובוחן את הכתב
המוכר לו הייטב.
בעפרון פשוט,רשום שיר קצר.
בתפילה אתה מטוהר
בטבילה אתה קדוש מעונה.
בהגיעך אלי...
אתה מתעב אותי,את גופי
אתה מתעב עצמך,
על כך שאתה רוצה בו,בגופי.
אתה מתעב עצמך
על הרצון העז,על התשוקה הפנימית.
התשוקה האחת,הטהורה,האמיתית.
התשוקה הקדושה פי כמה מתפילותיך...
טבילותיך המטהרות כל נפש צדיקה
בתפילה אתה מטוהר
בטבילה תה קדוש מעונה
כך אתה אומר לי,שוב ושוב.
אתה מתעב אותי,על גבריותי
אך בו בעת,יורד על ברכיך
ונצמד אלי.
מסרב לעזוב אותי,חושק בחברתי
הלילה....
כמו בכל לילה.
אתה נושק לעורי העירום
וסוטר לו,בו בעת.
אתה טומן ראשך בכוך צווארי
מתעב את החום המורגש בו.
בתפילה אתה מטוהר
בטבילה...אתה קדוש מעונה.
עמוס,בתום הקריאה,מקפל את הנייר וטמן
אותו בתוך כיס מעילו השחור.
בראש מורם,הוא פוסע לכיוון ביתו.
אלה בוחנת את עמוס בעודו ישן,גבו מופנה
אליה ושפתיו נעות מתוך שינה.
היא מעסה את בטנה שוב ושוב
הופכת דבר מה בינה ובין עצמה.
יום למחרת...
השניים,יוצאים ממשרדו הצפוף של בן נעמן
בראש שפוף.
הם לא מדברים זה עם זו,בן נעמן מביט בשנייהם
ואומר בקול רך אך בוטה:
"לא בא בחשבון".
עמוס מחפש במבטו אחרי אמיר
אך לא רואה אותו,גם לא בספסל האחורי
של בית הכנסת.
אלה,מבחינה בנעשה ומחזירה
את תשומת הלב אלייה.
היא לוחשת דבר מה לתוך תנוך אוזנו
של בעלה וזה מגיב בהנד ראשו,בדממה
מוחלטת.
"אין דרך אחרת..."-היא אומרת לו
בעוד שנייהם,פוסעים זה לצד זו
לכיוון דירתם.
שבועיים תמימים חולפים,בטרם,עמוס
זוכה לראות את אמיר,בספסלו האחורי
של בית הכנסת.
הוא מנסה ללכוד
את מבטו,ללא הואיל.
חודשיים חולפים בדממה מוחלטת
בין שני הנאהבים,רק מבטים חולפים
בין השניים.
לבסוף,אחריי כמה חודשים,השניים
מתראים לראשונה אחריי פרידתם האחרונה.
אלה,רעייתו של עמוס הרה לתאומים
ונראה כי נגזר על בני הזוג להיוותר יחד
בניגוד מוחלט לרצונות השניים.
עמוס,ניפגש עם אמיר,מחוץ לכותליי בית
הכנסת,בצל עץ אלון עתיק יומין.
השניים,נצבים זה מול רעהו בטרם,הם
חובקים זה את רעהו ללא אומר.
עתה...
כמה שעות אחריי כן,בחדרו
של אמיר...
אמיר,טומן אצבעותיו בין שפתיו של עמוס
ונע בתוך תוכיו.
עמוס,קפוא למגעו לא מגיב
גופו מונע ולא מעצמו,עמוס,נושם
לא נושם.
אמיר,מושח על גופו של עמוס
את הדם,דמו שלו ודמו של עמוס,זה
ברעהו.
אחרי כמה שניות,אמיר,צונח למרגלות מאהבו
ראשו כבד עליו.
האקדח,עוד נתון בין אצבעות ידיו
והוא קורא בשמו של עמוס.
עמוס,קפוא ללא אומר
יפה,כנוע,כמו בימים ההם
כנוע ועוצר נשימה.
מתי זה ארע?
עיניו התכולות הגדולות של עמוס,פקוחות לרווחה
כמעט באימה.
ושפתיו פעורות מעט,כמו וניסה לקרוא לעזרה
או שמא היה זה בכדי לקרוא בשמו של אמיר
בעת ההתעלסות...
אמיר,זוכר כל נשימה
נשימה חנוקה של עמוס
זאת הורגשה בעומק הגרון
בעומק גרונו של אמיר.
הוא חזה במאהבו
כאשר לבו פסק מלפעום.
אמיר,מנתק ת רצועת העור
המהודקת היטב מעובי צווארו של
עמוס.
הוא משליך ארצה את התפילין
ורוכן מטה.
נושם...
בפעם האחרונה את רייח האפטרשייב.
טועם...
בפעם האחרונה את בשרו
של עמוס.
בקרוב,בקרוב הם יגיעו ויגערו בגופות
השניים,באימה,בחלחלה.
או שמא...
יבחינו בניצוץ החיים הקיים בם,אמיר,שומע את הסירנות
הוא חושב לעצמו אם...
אם יסכימו שיוותר כך,כמו שהוא-
עירום וחבוק,אל בין זרועותיו הקפואות
של עמוס.
הוא נושק לשפתיים החיוורות והבשרניות.
"אני מניח שלא..."-הוא אומר לעצמו,מצמיד גופו
לגופו של עמוס ומרגיש הייטב את להב הסכין,המחבר
בין גופות השניים-
מחבר דם בדם.
החשיכה סוגרת על נפשו השבורה
של אמיר,הוא צונח,לצד מאהבו ללא הכרה.
כמה שעות אחרי כן...
אמיר,לבד בחלקת הקבר,עם עמוס-
הוא נושק לאבן המכסה את מקום מנוחתו,מסרב
לנתק שפתיו מן החום המוקרן אליו
מורגש בכל איבר ואיבר מגופו.
הוא,משתרע לצד עמוס,משתרע על
גבי האבן-
נרות הנשמה למרגלותיו
ועמוס,לצדו דומם.
אמיר,שולח זרועו לפנים
ומלטף את פניו הגלוחות,המדיפות
רייח אפטרשייב מיושן
וארכאי...
כמו אמיר,כמו עמוס.
אמיר,נצמד אל עמוס
וחובק אותו אליו,בחוזקה-
אט אט,עייפות נופלת עליו
והוא נרדם,אל בין זרועות מאהבו.
הוא חש בו...
חש אותו,שוב ושוב
החום המתגבר עוטף
את אמיר.
הוא,מתכרבל כתינוק
ועוצם עיניו,הכבדות עליו,פתאום.
הדמעות,יורדות מעצמן
ואמיר,לא טורח לנגב אותן-
רק נותר כך,מכורבל,בחלקת הקבר
של עמוס,איתו.
בפעם האחרונה....
סיום
