אני לבד בחלקת הקבר אתך.
אני נושק לאבן המכסה את מקום מנוחתך.
מסרב לנתק שפתיי מן החום המוקרן אלי ומורגש בכול איבר ואיבר מגופי. אני משתרע לצדך, משתרע על גבי האבן.
נרות הנשמה, למרגלותיי ואתה לצדי, דומם.
אני שולח זרועי לפנים ומלטף את פניך הגלוחות המדיפות ריח אפטרשייב מיושן וארכאי...
כמוני, כמוך.
אני נצמד אליך חובק אותך אלי, בחוזקה ואט אט, עייפות נופלת עלי
ואני נרדם אל בין זרועותיך.
אני חש בך... חש אותך שוב ושוב החום מתגבר ועוטף אותי.
אני מתכרבל כתינוק ועוצם עיניי הכבדות עלי, פתאום.
הדמעות יורדות מעצמן ואני לא טורח לנגב אותן.
רק נותר כך מכורבל בחלקת הקבר שלך.
אתך. בפעם האחרונה.
